ציבלין אייל 1997 בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

לפנינו בקשה של המערערת (להלן: "חברת ציבלין" או "המבוטחת"), לבטל את פסק דינו של השופט רמי אמיר מיום 9.8.2009 בת"א (כ"ס) 6355/07 (להלן: "פסק הדין"), במסגרתו דחה בית משפט קמא את הודעת צד ג' שהגישה המערערת כנגד המשיבה 1 (להלן: "המבטחת") בגין התיישנות.

המחלוקת העומדת במרכזו של ערעור זה היא בשאלה משפטית עקרונית, שעניינה דרך חישוב תקופת ההתיישנות בתביעות שיפוי מכוח ביטוח אחריות. בית משפט קמא קבע כי תקופת ההתיישנות בתביעת שיפוי של מבוטח כלפי מבטח אחריות (להלן: "תביעת שיפוי" ו- "התיישנות תביעת שיפוי") חופפת את תקופת ההתיישנות בתביעת הניזוק כלפי המזיק-המבוטח (להלן: "תביעת הנזק" ו- "התיישנות תביעת הנזק"). לפיכך, בכפוף לחריגים המנויים בחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), מתיישנת תביעת השיפוי בחלוף שבע שנים ממועד היווצרות עילת התביעה של הניזוק כלפי המבוטחת (להלן: "מועד התרחשות הנזק"), וזאת ללא קשר למועד בו הוגשה תביעת הנזק (להלן: "מועד הגשת תביעת הנזק"). עמדה זו אינה מקובלת עלינו. לשיטתנו, משהוגשה תביעת הנזק עומדת למבוטחת האפשרות להגיש תביעת שיפוי כלפי המבטחת בתוך שלוש שנים, וזאת גם אם תביעת השיפוי מוגשת לאחר התיישנות תביעת הנזק. להלן תובהר עמדתנו, אך תחילה נפרט בקצרה את עובדות המקרה וטענות הצדדים.

א.רקע

סיפור המעשה פשוט למדי, ועל אף שעובדותיו לא נדונו לגופן נציגן: המשיב 2, מר משה איציקסון (להלן: "מר איציקסון" או "הניזוק"), טען כי ביום 10.1.2001, במסגרת עבודתו בחברת ציבלין, עת העמיס מנוע במשקל 70 ק"ג על כף מנוע, נשמט המנוע מידו וכתוצאה מכך נמחצה אצבעו השלישית שביד שמאל בין המנוע לבין כף הטרקטור.

מר איציקסון הגיש ב- 2.12.2007 תביעה כנגד חברת ציבלין. התביעה הוגשה שבע שנים פחות חודש ממועד התרחשות הנזק, ומכאן שתביעתו עומדת, ולו בקושי, במניין תקופת ההתיישנות (ראו סעיף 5(1) בחוק ההתיישנות).

חברת ציבלין, שהייתה מבוטחת אצל המבטחת בביטוח חבות מעבידים, שלחה הודעה לצד שלישי (להלן: "הודעת צד ג'") למבטחת– וזאת רק ביום 4.3.2009. ההודעה הוגשה אפוא שמונה שנים וחודשיים לאחר מועד התרחשות הנזק ושנה ושלושה חודשים לאחר מועד הגשת תביעת הנזק.

המבטחת הגישה כתב הגנה להודעת צד ג' ובקשה לדחותה על הסף מחמת התיישנות. בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ב- 4.6.2009 הסכימו חברת ציבלין ומר איציקסון כי גובה נזקו של האחרון יעמוד על 47,000 ₪. כן הוסכם כי טענת ההתיישנות תבורר בבית-משפט. אם תתקבל בקשת הסילוק על הסף – יינתן פסק דין בתביעה העיקרית לטובת הניזוק בגובה הסכום שהוסכם – אם לאו – יוגשו ראיות בתיק.

ביום 9.8.2009 ניתן פסק-הדין. בית משפט קמא קבע כי המועד הקובע ממנו מונים את תקופת ההתיישנות לעניין תביעת השיפוי, הוא יום התרחשות הנזק, דהיינו 10.1.2001. בית המשפט קיבל לאור זאת את טענת ההתיישנות של המבטחת ודחה את הודעת צד ג' על הסף בלא לדון בה לגופה. לאור ההסכמה הדיונית בין הצדדים, התקבלה תביעת הניזוק, וחברת ציבלין חויבה לשלם לו פיצויים בסך של 47,000 ₪. מכאן הערעור, המופנה כנגד דחיית הודעת צד ג'. יוער כי על אף שבית משפט קמא ראה היגיון רב במתווה אפשרי אחר של פרשנות הדין, הוא מצא עצמו כבול לפרשנות שונה בשל פסיקת בית המשפט העליון בע"א 6945/98 "משמר" – חברה לשמירה ביטחון ושירותים בע"מ נ' קסטיאל, פ"ד נ"ו (5) 170 (2002) (להלן: "ע"א משמר"), ובדנ"א 5916/02 "משמר" – חברה לשמירה ביטחון ושירותים בע"מ נ' קסטיאל (ניתן ב- 18.9.2002) (להלן: "דנ"א משמר") – (וביחד – "פרשת משמר").

ב.טענות הצדדים

המבוטחת (המערערת) והמבטחת (המשיבה 1) חלוקות בסוגיית מניין תקופת ההתיישנות הקובעת.

טענות המערערת (המבוטחת): לשיטת חברת ציבלין המועד הקובע לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות הוא יום הגשת תביעות הניזוק (2.12.2007). לדידה, לפי סעיף 31 בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") יש למנות 3 שנים מיום הגשת תביעת הנזק, כך שהודעת הצד השלישי שהגישה לא התיישנה. המערערת נסמכת על בש"א (י-ם) 1945/05 דורון נ' מגדל, פ"מ תשס"ד (2) 259 (2006) (להלן: "עניין דורון"), בסוברה כי הוא עולה בקנה אחד עם עמדת בית-המשפט העליון בפרשת משמר. עוד טענה המבוטחת כי שגה בית משפט קמא בכך שלא אפשר לה להביא ראיות לעניין התקיימות תנאי סעיף 8 בחוק ההתיישנות ("התיישנות שלא מדעת"), אלא קבע ללא שמיעת ראיות כי העובדות המהוות את עילת התביעה של הניזוק היו בידיעתה מיום אירוע הנזק.

טענות המשיבה 1 (המבטחת): המבטחת רואה את המועד הקובע לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות ביום קרות הנזק (10.1.2001), וזאת בהתבסס על הוראת סעיף 65 בחוק חוזה הביטוח. לעניין משך הזמן שיש למנות ממועד התרחשות הנזק – המבטחת מפנה לסעיף 70 בחוק חוזה הביטוח – הקובע שתביעת מבוטח לא תתיישן כל עוד תביעת הנזק עומדת (ולא לסעיף 31 בחוק חוזה הביטוח). לשיטתה מכלל ההן נלמד גם הלאו, לאמור מהמועד בו התיישנה תביעת הנזק התיישנה גם תביעת השיפוי. תימוכין לגישתה מוצאת המבטחת בפרשת משמר, ובמיוחד באמירות כי לאור סעיף 70 בחוק חוזה הביטוח "תקופת ההתיישנות לתביעת השיפוי של המבוטח נגד המבטח תחושב כחופפת את תקופת ההתיישנות החלה על תביעת הצד השלישי נגד המבוטח" (דברי השופט מצא בע"א משמר, בע' 174), וכי סעיף 70 בחוק חוזה הביטוח מביא ל"הארכה של תקופת ההתיישנות, תוך השוואתה לתקופת ההתיישנות של הניזוק כלפי המבוטח" (דנ"א משמר, פסקה 7 לפסק הדין).

ג.דיון והכרעה

מורכבות העניין שבפנינו נובעת משתי סיבות עיקריות: ראשית, עצם העובדה שעסקינן במערכת יחסים משולשת: ניזוק-מבוטח-מבטח יוצרת מורכבות, בשל הצורך למצוא איזון ראוי בין האינטרסים הלגיטימיים של שלושת הצדדים המעורבים במגוון מצבים. כך, למשל, הרצון לקצר את תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים לה חשופה המבטחת, מתנגש עם השאיפה להקנות למבוטח כיסוי מלא מפני תביעת הנזק, המתיישנת רק לאחר שבע שנים. בעיה זו מחריפה אם מביאים בחשבון כי הסדר ההתיישנות שייקבע צריך להסדיר לא רק את התיישנות תביעת המבוטחת כלפי המבטחת (קרי, תביעת השיפוי), אלא גם את התיישנות התביעה הישירה של הניזוק כלפי המבטחת (תביעה מכוח סעיף 68 בחוק חוזה הביטוח). שנית, הטכניקה החקיקתית שנבחרה להסדרת סוגיית ההתיישנות בחוזי ביטוח היא הטלאתו של הסדר ההתיישנות הכללי שבחוק ההתיישנות באמצעות הוראות מתקנות שנכללו בחוק חוזה הביטוח (בעיקר סעיפים 31 ו- 70 בחוק חוזה הביטוח). טכניקה זו יוצרת קשיים פרשניים לא פשוטים, והצריכה התדיינות הנובעת מחוסר תאימות בין הוראות חוק. כך, למשל, בע"א 3812/91 ג'רייס נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח(3) 441 (1994) (להלן: "עניין ג'רייס") נדרש בית המשפט העליון להכריע בשאלה אם במונח "תביעה" בסעיף 31 בחוק חוזה הביטוח התכוון המחוקק לתביעה משפטית (כפי שמקובל במסגרת דיני ההתיישנות), או לדרישה המופנית למבטח (כפי שמקובל במסגרת דיני הביטוח). בסופו של דבר הכריע בית המשפט כי הכוונה במונח "תביעה" בסעיף 31 בחוק חוזה הביטוח היא לתביעה משפטית, וזאת בניגוד למשמעות המונח "תביעה" בהוראות אחרות של חוק חוזה הביטוח (ראו סעיפים 23(א), 27 ו- 28 בחוק). על חוסר אחידות זו העיר השופט אור בעניין ג'רייס כי "מלאכת הניסוח של המחוקק אינה נעשית על טהרת הדיוק" (סעיף 28 בפסק הדין). על קושי אחר בניסוחי חוק חוזה הביטוח בעניין ההתיישנות (העובדה שהמונח "הצד השלישי" בסעיף 70 בחוק חוזה הביטוח מכוון לניזוק, ולא כמקובל בהודעת צד ג' למבטחת), מצביע השופט מישאל חשין בדנ"א משמר, תוך שהוא מעיר "הנה לפנינו דוגמא לחוסר אלגנטיות בחקיקה" (סעיף 7 לפסק הדין). לאור קשיים אלו בהסתמכות על לשון החוק, סברנו שמוטב כי נפתח בתכליות של הסדרי החוק לעניין התיישנות תביעות לתגמולי ביטוח, ולאורן נבחן את לשון החוק ואת עמדת בית המשפט העליון.

תכליות החוק

הסדרי ההתיישנות שבחוק חוזה הביטוח מיועדים לאזן בין שתי תכליות, שלעיתים הן סותרות:

ראשית, המחוקק קיבל את דעתן של חברות הביטוח כי ראוי לקצר את תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח, ולהעמידה על שלוש שנים בלבד ממועד התרחשות מקרה הביטוח. סעיף 31 בחוק חוזה הביטוח הוא ההוראה בה עוגן קיצור תקופת ההתיישנות בחוזי ביטוח. וזו לשון ההוראה:

"תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".

דברי ההסבר להוראה מבהירים את תכליתה באופן הבא: